בין אם אלה הביטלס או בטהובן, אנשים אוהבים לשמוע מוסיקה מאותן הסיבות שהם אוהבים לאכול או לקיים יחסי מין: זה גורם למוח לשחרר כימיקלים הגורמים להנאה ורגיעה, לפי מחקר חדש.
המוח מעורב גם בציפייה לרגע מוסיקלי אהוב במיוחד וגם תוך כדי שמיעתו, מצאו החוקרים.
 |
הקשר לדופמין עוזר להבין מדוע מוסיקה מקובלת כל כך בכל התרבויות, כותבים רוברט זאטור ווולורי סאלימפור מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול.
"המחקר השתמש רק במוסיקה אינסטרומנטלית, והראה שאין צורך בקולות כדי לייצר את תגובת הדומפין", הם אמרו, "יקח עוד זמן ללמוד כיצב הקולות עשויים לתרום לאפקט ההנאה".
המחקר נעשה על ידי סריקת המוח של שמונה מתנדבים שנבחרו בגלל הרגשת צמרמורת מרגעים מסויימים בשירים אהובים, דבר שנתן לחוקרים הזדמנות לבדוק כיצד המוח מגיב לציפייה לקטע האהוב.
התוצאות הראו שאנשים שנהנים ממוסיקה, אפילו שהם לא חשים צמרמורות, משחררים גם הם דופמין.
סריקות PET הראן שמוחם של המשתתפים במחקר פלט יותר דופמין באיזור הנקרא הסטריאטום בעת האזנה לחלק האהוב, מאשר בעת האזנה לחלקים אחרים במוסיקה. סריקות MRI הראו מתי ואיפה זה קרה.
 פליטות הדופמין התרחשו בשני חלקים של הסטריאטום. בחלק אחד במהלך 15 השניות שקדמו לחלק האהוב והמרגש, ובחלק אחר כאשר החלק הזה סוף סוף הגיע. זאטור מסביר שזה הגיוני: "האיזור של הציפייה מקושר על חלקים של המוח שמעורבים בביצוע תחזית לעתיד ותגובות לסביבה, בעוד שהחלק שמגיב לחלק האהוב קשור למערכת הלימבית של המוח, אשר מעורבת עם הרגש". |
המתנדבים במחקר בחרו מגוון רחב של מוסיקה - מהקלאסית, ג'אז, פאנק, טנגו ועד חמת חלילים. הפופולרי ביותר היה הפרק השני של הסימפוניה התשיעית של בטהובן.
מאחר והם הכירו את המוסיקה לה הם מקשיבים, לא ניתן היה לדעת אם התגובה של הציפייה הגיעה מהזכרון של האנשים של אותה המוסיקה, או מהריגוש הטבעי של האנשים המחכים שהמוסיקה תתפתח.
בעוד שלמומחים היו אינדיקציות עקיפות לגבי שחרור הדופמין בזמן שמיעת המוסיקה, הגיע המחקר הזה וביסס את טענותיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה